יש לי וידוי- אני טיפוס אמורפי.
אני מודה שאוהבת להשאיר דברים עמומים ולראות מה מגיע. נוטה להשאיר תכנונים עם קצוות פתוחים, להתבונן בדפים ריקים ולהיות מופתעת ממה שפתאום נכתב. אני אוהבת לקבוע דברים ברגע האחרון, נלחצת כשזה לא בדיוק מסתדר ברגע האחרון, אבל גם נהנית למצוא פתרון שמתאים לעכשיו.
שלחתן לי מסמך עם המון סעיפים או טבלה מלאה בכל טוב? איבדתן אותי. אני מזהה איך החשיבה שלי מצטמצמת, היצירתיות נחסמת, ואני מתחילה להגיב לטקסט הכתוב, לבחון כל מילה ולחשוב על מקומה ומתקשה להגיב לרעיון הכולל ולמהות הדברים.
הווידוי הזה מפתיע לפעמים א.נשים. בעיקר מודרכות וסטודנטיות, שחוות אותי כמי ש”עושה סדר” ו”מגיעה מאורגנת”.
אז הנה לכן גילוי האמת: מאחורי הדמות המסודרת מסתתרת המדריכה האמורפית שבי, שרק רוצה לתת לדברים להסתדר מעצמם ולהשאיר הכול פתוח. כמה שיותר פתוח. להרגיש מה מתאים ו”לשלוף” כיוון להמשך.
הפעם הראשונה שגיליתי את התכונה הזו בי, באופן ברור וקצת מביך, הייתה במהלך קורס הכשרה מעשית בעשייה חינוכית תואמת התפתחות, במסגרת התואר השני בייעוץ חינוכי והתפתחות הילד באוניברסיטת בר־אילן. כחלק מההכשרה נדרשתי להגיע מדי שבוע למעון, לעבוד לצד נשות הצוות כמחנכת (אז עוד קראו לנו מטפלות), לערוך תצפיות על ילדים, לעקוב אחר ההתפתחות שלהם כדי ללמוד על התפתחות, למלא טבלאות, להתנסות בפעילויות חינוכיות, באינטראקציות מותאמות, לכתוב רפלקציה ועוד ועוד… וואו, כמה שזה היה עמוס.
אחת לשלושה שבועות הגיעה המדריכה שלי, רוית רוזנפלד קרפט, לצפות בי, לצלם אותי בווידאו בזמן פעילויות שקיימתי עם ילדים ולשוחח יחד- על הסיפורים של הילדים ועל הסיפור שלי באינטראקציה איתם.
אני זוכרת את הפעם ההיא, כשרוית הגיעה לצלם אותי בפעילות יזומה עם פעוטות. פעילות יזומה, כלומר… מתוכננת מראש- כזו עם מטרות, אמצעים, אביזרים וחומרים מוכנים. עם רצף מתוכנן של התחלה אמצע וסוף.
ואני? בכלל שכחתי שהיא מגיעה.
“בוקר טוב! היום זה היום! איזו פעילות תכננת?” היא שואלת אותי בחיוך רחב אחרי שנכנסה למעון, מצלמת הוידאו (כזו של פעם, עם עדשה גדולה) בידה.
“אהממ… תכננתי…. אההם… ” התחלתי לגמגם. איזו פאדיחה.
רוית, בעיניה הטובות, מיד קלטה אותי ובעדינות הציעה השלמה לגמגום שלי “אולי פעילות בצק?”
“כן, בטח. בצק,” הנהנתי, כאילו… ברור שתכננתי את זה…. אהמממ… דההה… רק צריכה תזכורת- מה צריך לבצק חוץ ממים וקמח? פשוט עוד לא יצא לי להכין… אמא שלי אלופה בזה…..
רוית “הזכירה” לי מה עוד כדאי להביא, ורצתי מהר למטבח להשיג קמח, מים, מלח ושמן. הלב שלי דפק במהירות והרגשתי טוב טוב את המבוכה בלחיים. מעולם לא הכנתי בצק לבד לפני כן… ועוד עם פעוטות…
אתן יכולות לדמיין את הברדק שהיה על שולחן הפעילות. ועל הרצפה. ועל הכיסאות וכן, גם על הילדים עצמם. ארבעה פעוטות בני שנתיים וחצי עד שלוש, ו”פעוטה” נוספת בת עשרים ושש, חווים יחד בפעם הראשונה מה קורה במפגש בין חדר במעון, שולחן נמוך, כיסאות, רצפה, קמח, מים, שמן ומלח. למרבה המזל הייתה גם קערה. הקמח התפזר לכל עבר, הבצק יצא גושי ולא ברור, וכולנו מרוחים בקמח ובגושים לא ברורים של עיסה לא ברורה.
ואיכשהו, בתוך כל זה, הפידבק שקיבלתי מרוית היה חיובי- על ההתחברות ליוזמות של הילדים ועל ההנאה המשותפת. רוית תמיד מסתכלת על הכול בעיניים טובות, ללא טיפת שיפוטיות. אחרי שראינו בסרטון הווידאו כמה הנאה הייתה שם, ושמענו את צהלות הילדים כשהקמח התפזר, היא שאלה אותי: “ומה היית עושה אחרת?”
“נראה לי שכדאי לתכנן בפעם הבאה, כדי שהבצק ייצא בצק…” עניתי. “אההמממ…ושיהיה גם איך להתנקות.”
“כדאי” היא אמרה בחיוך והוסיפה עוד כמה מילים טובות על החופש שהיה לילדים בפעילות ועל התרומה ההתפתחותית של התנסויות מסוג זה.
החוויה הזו ליוותה אותי זמן מה. מאז יצא לי לתכנן לא מעט פעילויות עבור ילדים ועם ילדים, ולהרגיש את הרוגע שמגיע כשברור מה עושים.
במהלך קורס מיומנויות הדרכה, אחרי התואר השני, גיליתי שאני נוטה להיות אמורפית גם כמדריכה. הגילוי הגיע בעקבות שאלון רפלקטיבי על המאפיינים האישיים שלנו כמדריכות, שאלון שד”ר צילי שוחט ודבורלה’ גבעון מנחות הקורס, חילקו לנו. הבנתי בעזרת ההדרכה שלהן, שבשם הרצון להיות נחמדה ולהתקבל כדמות לא מאיימת, אני מייצרת אמורפיות מול המודרכת שלי בפרקטיקום: מגיעה בלי לתכנן, לא ברור לי על מה עובדים, מה מטרת ההדרכה ומתי בדיוק תהיה הפגישה הבאה. התוצאה הייתה טשטוש גבולות ולעיתים תקיעות בתהליך. עיסה לא ברורה של הדרכה, שבסה”כ נחמד לחוות אותה..
הדפוס הזה ליווה אותי גם בהמשך הדרך. פעם, באחד המשובים שחילקתי למודרכות בסוף השנה, מודרכת אחת, מובילת פעוטון סימנה בטופס “לא ברור לי מה מטרת ההדרכה”. אאוץ’.
וגם: אוקיי… יש משהו בדבריה.
שאלתי את עצמי: מה הסיפור של האמורפיות הזו? למה בעצם אני לא מתכננת את ההדרכות שלי ומשאירה קצוות פתוחים?
הבנתי שכך מתאפשרים לי גם הרבה דברים טובים כמו להתאים את עצמי למצבי הרוח המשתנים של הצוות, לייצר קשר בלתי אמצעי, לקיים שיחות הדרכה עמוקות על צרכים של ילדים תוך כדי ניקוי שולחנות, ולפעמים תוך כדי הכנה משותפת של ארוחת צהריים. הבנתי שחשוב לי מאוד להתאים את עצמי למה שעולה באותו רגע אצל המודרכות, ולמצוא את הדרך אליהן כך שההדרכה תחווה כמרחב קרוב ונגיש, שאפשר לדבר בו על הכל. חשבתי שאם אגיע מתוכננת וממוקדת מטרה, זה יגרע מהיכולת שלי להתגמש.
האם אחד חייב להתקיים על חשבון השני? האם אני “או” מתוכננת “או” זורמת עם יום ההדרכה?
עיקרון חינוכי שהודגש בפנינו בלימודי ה־DAP (עשייה חינוכית תואמת התפתחות) הוא “גם וגם”. הנטייה שלנו, בחיים בכלל ובעבודה בפרט, היא ללכת לכיוון של “או–או”. המון פעמים שמעתי ממודרכות הדהוד של שתי אפשרויות בלבד, ולרוב הפוכות- או ש… או ש….
אז כשיצאתי מהחממה של הפרקטיקום בהדרכה, שמתי לעצמי משימה לייצר “גם וגם”: להיות יותר מאורגנת וברורה, לברר ציפיות ולבנות את מסגרת ההדרכה בהתאם. מסגרת שתאפשר לי כמדריכה להחזיק רצף, לזכור שאנחנו בתהליך, וגם, ואולי הכי חשוב מבחינתי, להתגמש ולהתאים את הדרך לצרכים וליכולות של המודרכות. זה התחיל ממנהג קטן בתחילת כל ביקור במעון- להסתכל במחברת השדה שלי מה היה בפעם הקודמת, להזכיר ולשאול “פעם קודמת דיברנו על… איך הולך?” ולפעמים, אם ביקשו לזוז מהתוכנית, אז להציע “בואי נראה איך מה שקורה עכשיו קשור לנושא שסיכמנו שנעבוד עליו”.
אחרי עוד כמה שנים בשטח והרבה שיחות הדרכה על הדרכה, למדתי גם להעז “לפתוח” את חוזה ההדרכה ברגעים שבהם הרגשתי שהאמורפיות שוב משתלטת, שלא ממש ברור לכולנו מה התפקיד של כל אחת ולאן ממשיכים מכאן. תכנית ההדרכה, כך למדתי, היא גמישה ומשתנה בהתאם לצרכים ולהתרחשויות של המציאות היומיומית. ובכל זאת היא מאפשרת לי להחזיק רצף, ולהזכיר לעצמי ולכולנו לשם מה בעצם התכנסנו כאן יחד ובאזו דרך בחרנו לצעוד.
ומה איתכן? באיזו מידה אתן מתכננות את ימי ההדרכה שלכן? האם התוכנית משותפת עם המודרכות שלכן? נשארת אצלכן במחברת? גם וגם? איפה אתן ממקמות את עצמכן על הרצף שבין “מדריכה אמורפית” ל”מדריכה שמגיעה עם תכנית ברורה וקבועה”? מה ה”גם וגם” שלכן?
החודש, במפגש האונליין של תוכנית המנויות שלנו- “התוכנית השנתית למדריכה“, נעסוק בנושא זה עם ד”ר גלית זנו. גלית מתמחה בהתפתחות רגשית-חברתית של תינוקות. מלמדת הדרכה בתואר השני בהדרכה וניהול במכללה האקדמית אורנים ומלווה מדריכות בסופרוויז’ן מטעם האוניברסיטה העברית. בשיח פתוח עם גלית, נדון על משמעות תכנון עבור תהליכי הדרכה ועבודה עם ילדים, על השילוב בין תכנון להתאמה, גמישות וזרימה, כיצד מדריכה יכולה להחזיק רצף בתהליך הדרכה ועוד.
מוזמנות להצטרף אלינו לקהילת המדריכות המנויות לתוכנית השנתית למדריכה!
בתמונה: ביקשנו מג’ימינייה החביבה להמחיש לכן את הסיטואציה המביכה. כמה טוב כשפרספקטיבה של זמן מאפשרת להסתכל על הפדיחות שלנו בחיוך….
