“אני לא הולכת למעון בשבוע הראשון, זה גדול על הצוות, גם ככה עמוס וכולם בוכים, גם המנהלת מעדיפה שלא אגיע בשבוע הזה…היא מתרוצצת בין הכיתות” מוכר?
מה המשמעות של הגעה של מדריכה לימים הראשונים של תחילת השנה?
מה המשמעות של הנטייה שלנו כמדריכות לעתים לשחרר את השבוע הזה?
זה היה בשבוע הראשון של ספטמבר. כמה ימים לפני כן נפגשנו ביום ההיערכות. זו הייתה הפעם הראשונה שפגשתי אותן- הן הגיעו, כל המחנכות, מיוזעות מסידור הכיתות, במן הפסקה מוזרה שכזו- התיישבנו על כיסאות פלסטיק למעגל היכרות, כל אחת סיפרה על עצמה, אני סיפרתי עליי, על ההדרכה, על הצורך שלי לערוך היכרות קצרה עם כולן- אחת אחת, בתקופה הקרובה. ככה למדתי שמתחילים הדרכה- עם הכרות, מיפוי ואיתור צרכים. נעמי (שם בדוי) שישבה שקטה במעגל, דיברה מעט על עצמה, הסתכלה עליי במן מבט הססני מעט. הראש הממפה שלי קלט את הניואנסים. מעניין איזו מן מודרכת היא תהיה…
ואז- השבוע הראשון של ספטמבר הגיע. גם אני חשבתי לעצמי שאולי לא כדאי להגיע בשבוע הראשון? איך בכלל אעשה היכרות אישית עם הצוות תוך כדי קליטה של ילדים? אכנס לתצפיות? אבל המנהלת הבהירה לי- להפך, היא הכי זקוקה לכך שאגיע בשבוע הזה (בלא מעט צמתים של התלבטות, המודרכות שלי הן אלה שפתרו לי את הדילמה).
הגעתי. 10:00 בבוקר. המנהלת עוד בכניסה תופסת אותי “את חייבת לדבר עם נעמי, הגיעו אליה 11 פעוטות חדשים בני שנה וקצת, הם בוכים הרבה והיא מוצפת, היא לא מתפקדת את חייבת לעשות משהו איתה”. אבל אני עוד לא מכירה אותה…. איזו מן הכרות תהיה לנו אם מיד אתחיל להדריך בנושא כזה? ואו. איזו ציפייה היא שמה עליי על ההתחלה. “אני נכנסת לכיתה להחליף אותה, יש לך חצי שעה, אני פה” (הראש הממפה שלי- אוקיי. מנהלת ששמה לב לעובדת במצוקה ונכנסת להחליף אותה. נרשם. ציפיות גדולות לזמן קצר. נרשם)
נעמי יצאה, התיישבנו על ספסל במבואה. היא הסתכלה עליי, מבט מיואש, מעט מבוהלת “הם פשוט כל הזמן בוכים….” הקשבתי לה. הקשבתי לכך שזו השנה השנייה שלה בהובלה, שבשנה שעברה לא הגיעו כל כך הרבה ילדים מהבית, שהייתה אמורה להיות איתה בתחילת השנה אווה, המחנכת שמכירה כמה ילדים מהתינוקייה וזה לא קרה למרות שהובטח לה, שכל דבר שהיא מנסה לעשות לא עובד לה ולא מרגיע אותם, כמה זה מציף וקשה. הקשבתי לה דקות ארוכות. שאלתי את עצמי- מה התפקיד שלי עכשיו? זו שיחת הכרות? זו שיחת הדרכה? מה זה הסיטואציה הזו? וגם- איזו מדהימה האשה הזו, שככה פותחת את הלב מול מישהי שהיא לא מכירה.
היית פעם בסין? שאלתי אותה. היא הסתכלה עליי במבט מסוקרן…”מה?” (אולי חשבה- מה קשור סין עכשיו….). דמייני רגע, שאנחנו עוצמות עיניים ומתעוררות בסין- שפה אחרת, מראות זרים, ריחות…. איך זה היה מרגיש? מיד היא קלטה את הדימוי (הראש הממפה שלי- אוקיי, נראה שיש פה דלת כניסה). ראיתי איך היא נרגעת. הנקודות מתחילות להתחבר. תגידי, אם היית פוגשת בסין מישהו שאת לא מכירה, אבל זיהית שהוא מישראל, זה היה עוזר לך? “כן”. היא מהנהנת. אם הוא היה מציע לעשות לך סיבוב בשכונה? ככה, בביטחון? אומר לך- בואי אני יודע איפה יש מסעדה טובה, אולי אפילו נמצא שם מזלג.
נעמי שתקה ואז אמרה- “נכון, זה היה עוזר”.
עוד מילים נאמרו שם. לא הרבה. מספיק כדי רגע לתת תוקף לחוויה שלה ברגע הזה ולסגור את מה שיכול לעזור, בזמן המועט שהיה לנו.
אבל מה שנרשם אצלי בראש, כמדריכה, זה עד כמה התפקיד הזה מפתיע. גם כשאני באה עם תבנית מסוימת לגבי איך הדברים צריכים להיעשות (ותאמינו לי, יש לי כאלה בשפע) קודם שיחת הכרות, אח”כ תצפית למיפוי ואיתור צרכים, אח”כ תכנית הדרכה….. בסוף, הכול קורה במקביל.
ונעמי? בביקור הבא, שיתפה בהתרגשות כמה דימוי סין הרגיע אותה. שהילדים בוכים כבר פחות ושאם אפשר, היא תשמח שאסתכל על איזה ילדון שקשה לו במיוחד (לטענתה כי הוא עדיין יונק וההורים לא שמים גבולות- טוב נו, זו ההתחלה. נרשם עוד צורך למיפוי).
*** סיפור זה מבוסס על אירועים אמיתיים.
אז, איך אתן מתחילות שנה עם מסגרת חדשה? האם אתן מגיעות בשבוע הראשון? האם מבקשים מכן להגיע?
ומה התוכניות שלכן בדרך כלל לתהליך היכרות, מיפוי ואיתור צרכים?
מוזמנות לחשוב איתנו את התקופה הזו בהדרכה במפגש הראשון של “התוכנית השנתית למדריכה”.
בתמונה- רחוב אי שם במזרח הרחוק. תמונה שאנחנו נוהגות להיעזר בה בהשתלמויות לצוותים על תהליכי הסתגלות- איך היית מרגישה אם היית הולכת לישון בלילה יום אחד, במיטה הנוחה שלך, המוכרת ומתעוררת ככה פתאום באמצע הרחוב הזה?
