“זכותו של הילד לרצות, להזכיר על עצמו, לתבוע. יש לו זכות לגדול ולהתבגר, ובהתבגרו להקים דור-
ומטרת החינוך היא: לא הקמת רעש, ולא קריעת נעליים, לא ציות ומילוי פקודות, לא ביקורת אלא אמונה-
שהכל דורשים רק את טובתו וזו היא כוונתם”
יאנוש קורצ’ק/כיצד לאהוב ילדים.
כתיבת בלוג זה משהו חדש מאד עבורי. בכל פעם לפני פרסום, אני מבקשת מהילה לקרוא, למשב, להגיב. ככה אנחנו נוהגות לעבוד יחד וככה כל אחת מאיתנו מרגישה יותר בטוחה בצעדיה. כשביקשתי מהילה לקרוא את הסיפור מהבלוג הקודם, “זרעים של פאצ’י”, הוא התחבר לה במיוחד למקרה שליוותה כמדריכה. אנחנו חייבות לספר את הסיפור הזה אמרתי לה אחרי שהקשבתי לכל הפרטים. זה סיפור על כוחות של ילדים. זה סיפור על ההסתגלות והכוחות של כולם היא אמרה. אז אני יכולה לספר את הסיפור שלך הפעם? כן.
סיפורים מהחיים תמיד מתרחשים בתוך הקשר. ויש הרבה מה לספר על ההקשר של הסיפור הזה. הקשר שהוביל לרגע אחד ספציפי של פרידה בין אבא וילד בכניסה לגן- על המשפחה המסוימת מאד הזו, שניצלה בחלקה מטבח 7 באוקטובר, על התארגנות שלהם מחדש סביב טראומה, על התחברות לקהילה מחבקת שקיבלה אותם לחיקה והעניקה להם בית חדש. יש פה הרבה מאד מה לספר על כאב בלתי נתפס, לצד תקווה, חמלה והרבה הרבה אנושיות.
יש גם הרבה מאד מה לספר על ההכנה שנעשתה עם ההורים והצוות לקראת כניסת הבן שלהם לגן, הכנה לתקופה של הסתגלות והכנה מיוחדת לרגע הפרידה- שיחות שכללו הקשבה לצד מתן כלים פרקטיים ובניית תכנית פעולה משותפת. הכנה זו הייתה חשובה במיוחד כיוון שההורים חששו מאד, במיוחד לאור הטראומה שחוו. הכנה זו הייתה חשובה במיוחד כיוון שגם הגננת וגם תומכת החינוך שעובדת איתה חששו מאד שלא יצליחו לתמוך את הילד. אז נערכה הכנה עמוקה שהובילה לבסוף להסכמה של כולם לפעול ברגישות ותשומת לב לצרכי הילד ולהתחיל מהתנסות בפרידה קצרה.
עד כאן הרקע שהתכנס לרגע הבא:
השעה 09:00. אבא שוהה בגן עם ילדו בן ה 3, משחקים קצת יחד במרחב כמתוכנן. עכשיו הגיע הרגע להיפרד והילדון מתחיל להביע מחאה. הוא בוכה. עד אותו הרגע (שבועיים מה 1.9) הילד לא מסכים בשום אופן להתקרב לצוות. הוא שהה בגן רק בנוכחות ההורים.
בתחילה הכול פעלו בהתאם לשיחות ההכנה: טקס משחקי, כמה מילים של הטרמה כשהאבא אומר לבנו “חמוד שלי, אני הולך להביא את הפלאפון מהאוטו וחוזר אליך”. הכול פעלו בהתאם לתוכנית עד לרגע הפרידה הממשי. ברגע זה, אבא מרגיש את המחאה של בנו. גם הוא לא רוצה להיפרד. כל שעות ההכנה, השיחות, תכנון טקס הפרידה, אמירת המילים ה”נכונות”, נדמה היה שהתנדפו, התאיידו לאוויר הגן והתמזגו עם הקירות, הקולות ועם מראה פנים של ילד בן 3 עם עיניים דומעות, פה משתרבב וידיים מושטות אל אבא. ואבא? נמס אל תוך הסיטואציה, אל הפחדים והחששות הגדולים. כל ההכנות שנעשו כמו נשכחו ונשארו מחוץ לאירוע. האבא משוכנע שמה שעומד לקרות עכשיו, יעשה נזק לילד.
נעצור לרגע את רצף הסיפור.
איך הייתן מרגישות לו הייתן שם ברגע הזה? כיצד הייתן פועלות? פונות לאבא? לילד? לשניהם? משחררות את התוכנית? ממשיכות איתה?
הילה, הגננת ותומכת החינוך המשיכו.
בגן, בשעות הבוקר המוקדמות, תומכת ההוראה היא זו המקבלת לחיקה את הילדים כשהם נפרדים מהוריהם. לכן הוחלט, גם במקרה זה, שהיא זו שתעמוד בפרונט. היא נעמדת לצד הילד, אוחזת בו בחצי חיבוק בזמן שבוכה, בעדינות ובנחישות מנסה להוביל אותו לגן. הילה עומדת מנגד, אוחזת בזרועו של האבא, שבוכה גם הוא. בעדינות אך גם בנחישות מובילה אותו לכיוון היציאה. כל הדרך, האבא נסער ואומר להילה שוב ושוב- מה את עושה?? אנחנו עושים לו נזק בלתי הפיך! אחרי כל מה שהוא עבר… זו נטישה!!
זו התמונה של הפרידה. קראתן את סיפור הרקע. דמיינו רגע.
נעצור שוב לרגע את רצף האירועים בסיפור (אסביר- אני מגיעה משושלת משפחתית ארוכה של מספרי סיפורים. אמא שלי, מספרת הסיפורים המרכזית בחיי, לימדה אותי שכדאי לעצור מדי פעם סיפור טוב, כדי לשמר את חווית המתח. אני ממש מקווה שזה עובד גם בסיפור כתוב…)
זוכרות את יאנוש? ההוא מהציטוט שמופיע כאן למעלה לפני תחילת הסיפור?
“זכותו של הילד לרצות, להזכיר על עצמו, לתבוע. יש לו זכות לגדול ולהתבגר, ובהתבגרו להקים דור- ומטרת החינוך היא: לא הקמת רעש, ולא קריעת נעליים, לא ציות ומילוי פקודות, לא ביקורת אלא אמונה- שהכול דורשים רק את טובתו וזו היא כוונתם”
אמונה שהכל דורשים רק את טובתו וזו היא כוונתם.
נמשיך בסיפור.
עברו דקות ספורות. הילה והאבא חזרו ממשימת “אני רגע הולך לאוטו להביא פלאפון”, פתחו יחד בזהירות את דלת הגן עם חשש גדול, אולי גם ציפייה מאד מסוימת לגבי מה שיראו שם. הדלת נפתחה, האבא חיפש בעיניו את בנו וכשראה אותו, פער פה בתדהמה- הילד שלו, זה שבכה קודם, זה ש”נקרע” מזרועותיו, זה ש”אנחנו בטוח עושים לו נזק”….אותו הילד בדיוק, עומד, חבוק בזרועות תומכת החינוך, מדבר איתה, מחייך, מספר לה על דברים שאוהב לעשות, על המשפחה שלו. כן, זהו אותו הילד, בנו בן ה 3. האבא לא האמין למראה עיניו. הילד מבחין באבא ורץ אליו לחיבוק, עיניו נוצצות מהתרגשות ולא מבכי. האב מחבק אותו באושר וההתרגשות חזרה. תומכת החינוך מבחינה בהילה וניגשת אליה, הדמעות שלה מתחילות לזלוג מעצמן והיא לוחשת להילה בקול נרגש ״הוא דיבר איתי, הוא סיפר לי על המשפחה שלו…”
מאותו רגע תהליך ההסתגלות שינה כיוון וגם רגעי הפרידה החלו אט אט להיראות אחרת. כל יום הורגש עוד צעד בשינוי.
אז על מה הסיפור הזה בעצם? שאלתי את הילה. זה סיפור על אמונה. אמונה בכוחות. הכוחות שלנו המבוגרים- ההורים, המחנכות, המדריכה, וגם ואולי בעיקר- כוחות של ילדים.
בפעם הראשונה שלמדתי לעומק את המושג “גורמי חוסן” בקרב ילדים מדר’ חנה צור, התמלאתי בתקווה והערכה כלפי אותם בני אנוש קטנים. עד היום שמור לי הדף שחילקה לנו. דף שכלל רשימה ארוכה של יכולות חוסן מולדות של ילדים. של כוחות החיים הפנימיים שלהם. לכל ילד תמהיל משלו, אבל לכולם יש מינון כזה או אחר מתוך מרכיבי הרשימה הארוכה הזו שכללה התייחסות למאפייני טמפרמנט, לעיבוד חושי וויסות רגשי ועוד.
הסיפור של הילה התחבר לי לעוד סיפורים רבים של ילדים ש”הפתיעו” לנוכח דאגות המבוגרים שסביבם. לימים הילה לימדה אותי את המושג “קריסה מנטאלית” מתוך לימודי מודל ה “מנטליזציה גופנית” של דר’ דנה שי. מושג המתייחס לחוסר היכולת שלנו המבוגרים, במצבים מסוימים, להחזיק את עולמו הפנימי של הילד, במיוחד ברגעים של מתח מוגבר. ואני חושבת- אולי אנחנו, עם הפחדים והספקות שלנו “מקריסים” את היכולת של עצמנו להאמין בכוחות של הילדים להתמודד? לצמוח מתוך משבר? בכוחות ההסתגלות והמסוגלות שלנו ושלהם?
הרקע של התמונה שהוצגה כאן קודם חשובה ממש- הילדון המתוק הזה שעבר כל כך הרבה, יכול היה להסתגל בזכות כוחותיו הפנימיים אבל לא רק- גם בזכות כך שהיה מוקף במבוגרים שהיו מוכוונים לסייע לו ובאשת מקצוע אחת לפחות שהאמינה שההתמודדות עם הפרידה ממוקמת טוב טוב בתוך אזור ההתפתחות המקורבת של כל המעורבים בדבר.
ומה איתכן? האם נתקלתן בשלושת השבועות האחרונים בכוחות הסתגלות של ילדים? בילדים שהפתיעו? מימשו את זכותם “לרצות, לתבוע ולדרוש”? ילדים שקיבלו מענה ממבוגרים המכוונים לטובתם ומאמינים בכוחותיהם?
האם מצאתן את עצמכן בעמדה בה אתן כמדריכות, מחזיקות עבור כולם את תהליך הפרידה וההסתגלות? את התכנון, ההכנה ובעיקר, את האמונה שאפשר לעשות טוב עבור הילדים?
מוזמנות לשתף!
בתמונה: אבא מלווה את בתו לגן, רגע לפני הפרידה. למצולמים אין קשר לסיפור בכתבה זו. פגשנו אותם ביום הצילומים שלנו לאתר וביקשנו רשות לצלם. התרגשנו מהעדינות וההתמסרות לרגע בו אבא משתהה עבור בתו שמבקשת עוד קצת זמן הסתגלות יחד לפני הפרידה. הזדמנות גם להוקיר להם תודה על כך שהסכימו שנצלם את הרגע האינטימי הזה. תודה גם לצלמת הנפלאה שלנו כרמית שמחי רוקח.
תגובה אחת
בלוג מענין מאוד.
מסכימה עם העוצמות של הילדים, כולנו מצפים מהם למשימת חייהם…בלי שהם באמת מודעים לכך…
בדיוק כתבתי על כך לפני כמה שבועות בקבוצת הווטסאפ שלי המיועדת לצוותים בגיל הרך:
השבוע בדרכי למשפחתונים, עברתי ליד אחד הגנים שאני מדריכה וקלטתי מהרכב שלי הורים עומדים ומציצים לחצר הגן, דרך שלבי הגדר המצומצמים..
חייכתי בליבי והצטערתי שאיני יכולה לעצור ולצלם תמונת הסתגלות קלאסית. הסצנה הזאת כל כך סימלה בעיני את התקופה.
בכניסתי לגנים כל יום השבוע, חוויתי איתכם את ההסתגלות . חשתי בסוף כל יום קצת מההצפה שכל הצדדים חווים ואני בטוחה שהחוויה שלי מאוד מצומצמת ממה שאתם הצוותים חווים ובטח ממה שילדים וההורים חווים.
הימים הללו נראים לעיתים נצח, שהבכי לא יגמר אף פעם…
עבר יום שלם וסיפרתם לי שעוד לא הספקתם לשתות או ללכת לשירותים.
והילדים הקטנטנים שלא תמיד מבינים את גודל המשימה שעומדת בפניהם- הסתגלות.
חוויה מעורבת רגשות, מציפה, מבלבלת. מצד אחד הילדים בוכים ומגלים קושי רב ומצד אחד הם מגלים מדי פעם ענין וסקרנות, ניגשים לשחק ואז שוב נזכרים ובוכים.
וכמובן יש כאלה שמיד נקלטים ללא קושי, אך זיכרו כי זה לא אומר שהקושי לא יגיע מאוחר יותר…
ואתם? פגשתי אותכם בנוכחות מלאה, משרים בטחון, רגועים ומאמינים בילדים.
תוך כדי גם מנהלים את הפרידה של ההורים, מבטיחים שתתקשרו, ושהכל יהיה בסדר.
ובאורח פלא, שכל פעם מעורר בי השתאות מחדש , הילדים עושים את המעבר הזה, פתאום, לפעמים ברגע אחד, משתחררים ונרגעים, מגלים ענין בחברים ובמשחקים, מעזים קצת להתרחק מהמטפלת ויוצאים לחיים, לחקירה וגילוי, להתפתחות ועצמאות.
בשיחה עם אחת המנהלות השבוע, היא אמרה לי משפט שאהבתי : “זו התקופה שאני הכי אוהבת בשנה, כי כל יום יש התקדמות והפתעות לטובה.”
וזו צורת הסתכלות חיובית ואופטימית, שמשנה את היחס והגישה להסתגלות.
אז עוד קצת וזה מאחוריכם, ויהיה אפשר להמשיך לשלב הבא…
עפרי שמואלי…