הילה ואני גדלנו והתחנכנו באותו ה”בית” המקצועי- תכנית הריס, בפקולטה לחינוך באוניברסיטת בר אילן. כשיצאנו לדרך עם מיזם- ‘המדריכה’ היה לנו ברור ששירי סממה אריאלי- מדריכה, מרצה וסופרוויזרית, חברת צוות בתוכנית הריס וחברה שלנו, תיקח חלק במיזם. בתור מי שהייתה אחת הראשונות לצאת לשטח עם הוראת התכנית ההתפתחותית לחינוך ולטיפול בגיל הרך (הקוריקולום), היה לנו ברור שהיא תלמד את ההשתלמות הזו. מדהים כמה עבורה זה לא היה מובן מאילו. היא שוב ושוב הודתה לנו על כך שאנחנו לוקחות אותה בחשבון. היה לה חשוב להיות חלק, לתמוך ולתרום את חלקה.
כשהודיעה לנו לפני כמה חודשים שהיא לא חשה בטוב, שהחליטה לקחת צעד אחורה בחייה ולטפל בעצמה ולכן לא תוכל ללמד את ההשתלמות במועד שקבענו, התגובה האוטומטית שלנו הייתה- אין בעיה שירי, נחכה לך. טפלי בעצמך ותחזרי. לרגע לא תיארנו לעצמנו שהיא לא תחזור. דרך כתיבת בלוג זה, אנחנו מבקשות לספר לכן על שירי ולהודות על הזכות שהייתה לנו לעבוד איתה ולגדול איתה באותו הבית המקצועי.
שירי יקרה, הבלוג הזה מוקדש לך.
בניין הפקולטה לחינוך, קומה 2. חדר קטן, שני שולחנות מלבניים מחוברים לריבוע, סביבם כיסאות. בצד אחד של החדר, ליד הדלת ארון סגור ובתוכו ספרים, עבודות תזה וקלטות וידאו של פעם. מוצמד לקיר הסמוך שולחן נוסף עליו מחשב שולחני נייח, מהסוג שלוקח לו זמן להתעורר, זה עם הכונן הקשיח ומקלדת שהיא כמו פסנתר בעובי של המקשים. מעל המחשב, על הקיר, צילי (דר’ צילי שוחט) תלתה תמונות של ילדים ממקומות שונים ברחבי העולם. בקיר הסמוך חלון הפונה למרחבי האוניברסיטה, עם קצת מבט לשמיים. באביב, אם התאמצנו להסתכל מטה, יכולנו לראות מרבדי חרדלים צהובים. על הקיר משמאל לחלון תלוי פוסטר של מודל ה MISC, תחתיו, נשענים בערמה על הקיר, פוסטרים שהכינו סטודנטיות בהצגת פרויקט הסיום שלהן במסלול ההכשרה המעשית בתואר השני בהתפתחות הילד. בהמשך לחלון רהיט ספרייה פתוח עמוס בספרים של פרופ’ קליין, דר’ ורדה רוזנטל ומרצות נוספות מהאוניברסיטה, ספרי DAP על גרסאותיו השונות, עבודות דוקטורט ועוד. קיר נוסף עליו חלון נוסף ועוד ספרייה פתוחה עמוסה בכל טוב אקדמי. לידה, שולחן העבודה של ורדה שחלקה איתנו ברוחב לב את המרחב. זה החדר בבית בו גדלנו יחד. הבית של היחידה להדרכה והכשרה בתוכנית הריס, אוניברסיטת בר אילן.
אחת לשבוע התכנסנו בחדר הזה, במשך שנים רבות.
בבתים רבים מקפידים לשבת לארוחות שישי יחד- זמן להרגיש “ביחדנס” של משפחה. לבית של תכנית הריס היה את יום שני. היום של תכנית ההכשרה המעשית. בימי שני אחת לשבוע חלקנו סיפורים מהשטח, מחשבות, הגינו רעיונות לשיפור העבודה עם הסטודנטיות, התייעצנו ושיתפנו אחת את השנייה בסיפורינו האישיים, למדנו להכיר כל אחת ואחת, על ייחודיותה, צרכיה ושאיפותיה. “אימהות” הבית היו צילי ודבורהלה (דבורה גבעון). כשכל אחת מהן פרשה, האחיות הגדולות- דר’ נעה לאור, רוית רוזנפלד וג’ודי זלצמן המשיכו את המסורת. הבית שלנו הכיל אחיות רבות וגדל לאורך השנים. כל אחות שהצטרפה, השתלבה מתוך התאמה לרוח הערכית של הבית- טוב לב, כבוד, צניעות, אתיקה מקצועית ומוטיבציה פנימית לגדול ולהתפתח. בית נטול “אגו אקדמי”, בית של נדיבות ולב פתוח. ג’ודי, האחות הגדולה של כולנו והוותיקה בצוות, בעיניים טובות וחיוך אמריקאי, דאגה תמיד לשלומינו, לשוקולדים שווים מאמריקה, קרם ידיים ריחני ולק צבעוני לציפורניים, מהסוג השווה.
שירי הייתה חלק בלתי נפרד מהבית הזה, אחות משמעותית. מדי שבוע הגיעה ובתיקה, מוכנים לכל עת, שקיקי תה ארל גריי וקופסא עם כדורי תמרים חמאת בוטנים מגולגלים בקוקוס. בזמן ההפסקה, במקום להכין תה בקומקום החשמלי במטבחון שבקצה המסדרון, היינו יורדות יחד לקפיטריה, מנצלות את זמן המעלית להתעדכן במה שהתחדש עם הילדים ובני הזוג. אני קניתי לי קפה ושירי- רק מים חמים בבקשה, ושוקולד כיף כף. שיהיה ליד כדורי התמרים, כי חייבות גם שוקולד בשעה הזו.
דר’ דניאל סיגל, פסיכיאטר, חוקר מוח מוותיקי החוקרים של תיאוריית ההתקשרות, מדבר וכותב רבות על יחסים, והאופן בו חוויות מאד ייחודיות מעצבות את מי שאנחנו גדלים להיות, את זהותנו והאופן בו אנו מייצרות ומייצרים יחסים עם אחרים. בניסיון להגדיר את התהליך ההתפתחותי הייחודי של בני אדם, הוא טען שחסרה מילה, המתארת את שילוב הייחודי הזה בין ה”אני” “me” ל”אנחנו” “we”. ה”אני” האינדיבידואל, על המאפיינים המולדים הייחודיים שלי המתפתח בהקשר של “אנחנו”- שייכות, חלק מקבוצה, קהילה. סיגל הציע מילה חדשה, שממסגרת את השילוב בין השניים ותבע את המושג “mwe” ננסה בעברית- “אנינחנו”. אותה חוויה ייחודית המאפשרת קיום מקביל, הדדי וסינכרוני של עצמי, זהות יחודית ושייכות.
איזו “אני” שירי הביאה ל”אנינחנו” בהריס? אי אפשר באמת לענות על שאלה זו במלואה, ננסה לגעת בחלקים שפגשנו בעבודה יחד איתה.
שירי הביאה איתה ערמות של מוסריות, יושרה, נאמנות, נחישות והתמדה. יש משימה? מישהי זקוקה לה? שירי תהיה שם ותבצע. ביי הוק וביי קוק. בלי לוותר- על אחרים, על עצמה ועל המשימה. מן יושרה שכזו עם מחויבות גדולה (מכירות את הספר The power of showing up? של דר’ דניאל סיגל וטינה פיין ברייטון? שירי סימנה ‘וי’ על הרבה פרקים שם. ממליצות לקרוא או להאזין לאודיובוק). כל העניין ה”ישראלי” הזה של עיגולי פינות וקיצורי דרך- לא היה בא בחשבון. כל דבר נעשה עד הסוף, בלי פשרות.
בכל פעם שהודנו לה על היכולת שלה לעשות לנו סדר, לארגן טבלאות, לתכנן המשך לשים משימות ברורות על השולחן, היא הייתה צוחקת או מתפלאה כי ביחס למשפחה ממנה מגיעה, היא הייתה אומרת לנו, היא לאו דווקא זו שטובה בדברים האלה…
בתוך המרחב המשותף של יצירת זהות מקצועית, שירי הביאה בקשה להתפתח וללמוד, בכל עת חיפשה הזדמנות לחשוב יחד- “יש לך זמן בשבילי?” הייתה מבקשת בצניעות גדולה. “אני רוצה להתייעץ אתכן, איתך, איתה…אני זקוקה למשוב שלך, שלכן, אני רוצה ללמוד ולהתקדם…” כשאתגר שעמדה בו מול סטודנטית או מודרכת צלח, והלב נפתח לקשר וללמידה- היה לה מן צחוק כזה, ביישני, של הנאה פשוטה “אני כל כך אוהבת את העבודה הזאת” נהגה לומר.
השייכות אלינו, לקבוצת הריס, באה לידי ביטוי בשותפות, בנדיבות גדולה אחת כלפי השנייה- שיתוף בחומרים, רעיונות, מחשבות ברוחב לב. והיה גם ממש לגיטימי בעיניה, להיות אחרת ושונה מהמקובל “זה לא בשבילי” הייתה יכולה להגיד על הצעה לתרגל מדיטציה, ובכל זאת לקבל את השונות ביננו בלי טיפת שיפוטיות, ולעודד כל אחת מאיתנו לעשות את מה שטוב עבורה (ואו כמה שהיינו שונות סביב השולחן הזה, אבל זה לבלוג אחר…).
זה היה ה”mwe” ה’אנינחנו’ שלנו, של ימי שני בהריס. עם השנים כבר לא התקיים בהכרח ביום שני, אלא בפרויקטים משותפים שיצאה אליהם, במפגשי זום, בערכים המקצועיים שהביאה למקומות עבודה נוספים, בקשר האישי. גם אם לא דיברנו חודשים רבים, בפגישת זום אחת- ההרגשה של יום שני בהריס חזרה. אנינחנו.
גם עכשיו, בהתמודדות עם העצב, ההלם והכאב על כך כשהגוף של שירי כבר לא נוכח כאן, בעולם הזה, ברור לנו שה”אנינחנו” ימשיך להתקיים ולהחזיק את החלק שלה. שירי היא אחת מאיתנו וכך תישאר- כשנלמד בעזרת המצגות שיצרה, כשנראה את הסרטון של גאיה ודניאל בנותיה התאומות בגיל שנתיים וחצי מטפסות על מיטת המעבר ונשמע את שירי מדגימה לנו תיווך לוויסות התנהגות, כשנביא את הרעיונות והדגשים, את המסירות וההתמדה לנוכח אתגרים, את ראיית הטוב וההנאה מהמקצוע.
זכינו לגדול יחד איתה, להיות שם באתגרים ובשמחות, ליצור יחד. אנחנו נמשיך וניקח את החלק של שירי איתנו הלאה ועל כך אנחנו מלאות הודיה.
אם היית מודרכת/קולגה של שירי, קראת את הבלוג הזה ונזכרת בסיפור/זיכרון/רגע/ מחשבה/תובנה משלך הקשורה בשירי, אנחנו מזמינות אותך לשתף ולכתוב לנו תגובה, כדי שנרגיש את ה”אנינחנו” שלך איתה.
ובינתיים, זיכרונות בתמונות:
בתמונה הראשונה רגע MISC באוניברסיטה עם (לפי הסדר בתמונה מימין לשמאל) צילי, שרון, שירי שרית, דבורהלה מיכל וג’ודי
בתמונה השנייה יום צוות היחידה להדרכה והכשרה בתוכנית הריס עם (לפי הסדר בתמונה שורה עליונה מימין לשמאל): נעה, שירי, חדוה, מיכל, רוית, ג’ודי, אפרת, חדיג’ה. תמי, הילה, שרון (למטה)
בתמונה השלישית שירי ושרון מנחות ימי השתלמות על הקוריקולום
12 תגובות
חברות, כתבתן טקסט כל כך מדויק, כל כך משקף את המציאות שלנו כעמיתות שותפות לדרך.
לוקחת את הדימוי שלכן של משפחה, לפיו שירי היא אחותי, שותפתי לבית הזה שהיטבתן לתאר. אחות, חברה, שותפה… כל כך הרבה דברים עשינו יחד: הדרכת הסטודנטיות בפרקטיקום בבר אילן, מסגרות תחילה, ליווי מפקחות בויצו, הכשרת מחנכות, הדרכה במעונות בתל אביב בהרכבים שונים, הנחיית סופרויז’ן ועוד דברים שבטח שכחתי. בכל אלה ועוד, תמיד שירי לצידי, איתי, בשותפות, בחשיבה משותפת, בלמידה משותפת. תמיד מקשיבה, מוכנה לעזור, וגם שואלת ומתייעצת בלב פתוח מקשיב ומכיל. שירי שזורה בכל תחנה בחיי המקצועיים. ויש לה חותם על הדרך שלי, ישיר ועקיף. פשוט חלק מהפזל שלי, שלנו.
אני שמחה וגאה שהכרתי אותה. עצובה בלכתה. מתגעגעת. אתגעגע.
תודה להילה ושרון על הבמה הזאת, לשתף ולספר ולזכור את שירי שלנו.
כמה מרגש וכמה מחבר. ימי שני בבר אילן, החברות, העשייה, החדר. הצמתים המקצועיים המשותפים לכולנו וה”בית” המקצועי שגדלנו בו. והשאלה של שירי- יש לך זמן בשבילי?
אנינחנו- זה מקסים וקולע ממש ושירי כל כך חלק מזה. תודה על זה!
הכרתי את שירי במהלך התואר שני שלי בהתפתחות הילד באוניברסיטת בר אילן בשנת 2018, היא הייתה מדריכה לקבוצת סטודנטיות מהמחזור שלי.
המפגש הראשון איתה היה בפגישה של כל הסטודנטיות עם המדריכות שלהן , אז התרשמתי מאוד מהנעימות שלה מהרוגע , הדיבור השקול והענייני.
נפגשו דרכנו שוב אבל הפעם כעמיתות בתכנית הריס, ביחידה להכשרה והדרכה, אני לא אשכח את העזרה שלה
כששיתפה אותי בחומרים, רעיונות מחשבות , אפילו הקדישה זמן בשבילי לפגישת זום שבה היא הסבירה וייעצה במקצועיות רבה.
כל כך שמחה על ההזדמנות להכיר את שירי המיוחדת, ועצוב לי מאוד על לכתה בטרם עת.
היטבתן לתאר באופן כל כך מדויק את המהות של שירי שהיא בלתי נפרד מהמהות של עמוד התווך של תכנית הריס – קורס הפרקטיקום בהתערבות חינוכית בגיל הרך. שנים על גבי שנים שהיא ליוותה במקצועיות, רגישות והתאמה, דורות של סטודנטיות בהתנסויות במעונות. תמיד ברוך ובהתאמה לסטודנטית, אך לא פחות מזה – תמיד גם עם יושרה מקצועית לא מתפשרת.
גם לאחר שנפרדה מהעבודה בקורס לפני כשנה וחצי, ועברה לנהל את מערך הקורסים בלוינסקי, היא המשיכה לעבוד איתנו כמנחה בתכנית הריס. עד ממש לאחרונה היא לקחה חלק בפיתוח והעברת השתלמות DAP לרכזות משפחתונים מפוקחים. נהניתי לחשוב איתה יחד על פיתוח ההשתלמות והתאמתה לקהל היעד של הרכזות. ונהניתי עוד יותר לשמוע את המחמאות הרבות שקצרה מהן על הנחייה רגישה, מחוברת ונענית לצרכים והאתגרים שהן העלו.
אני מרגישה וחווה את שירי בכל כל הרבה חומרים, פיתוחים, כלים ודברים כתובים בשדה המקצועי שלנו. תהיי איתנו לעד♥️
תודה על ההזדמנות להוקיר את שירי על האור שהשאירה מאחוריה בעצם החיוך, הנדיבות ומאור הפנים שלה.
שירי בת דודי המפוארת ;
כמה מרגש לקרוא על פועלה המסור והמקצועי.
תודה על הבלוג שחימם את ליבי, ונתן במה ראויה ששירי כל כך ראויה לה.
שלום,
את שירי הכרתי במהלך השנה שעברה בזמן שלמדתי – קורס מדריכות בבית ברל וקורס של משרד החינוך בשיתוף ג’וינט ישראל , שירי עם החיוך הגדול ואהבת האדם שהיתה לה לכל העוסקות בתחום החינוך לגיל הרך , ובכלל. רואים שעשתה זאת עם הרבה אהבה וזיק נוצץ בעיניים. נהניתי ללמוד אצלה וממנה , היה עם מי לחלוק ולהתייעץ , ובעקר שפע הידע והלימוד אותו הנחילה לדורות של מדריכות חינוכיות לגיל הרך.
כשפשטה השמועה על מותה בטרם עת, לא האמנו שזה אמיתי . הכאב גדול על האבידה ועל האישה המיוחדת שהלכה לבית עולמה .
תהה נשמתה צרורה בצרור החיים.
מרגש לקרוא את הבלוג ותודה על ההזדמנות להתייחס לאישיות הכל כך מיוחדת שזכיתי להכיר. שירי הייתה מדריכת הסופרוויז’ן שלי בתואר השני בהתפתחות הילד בבר אילן לפני מס’ שנים. הייתה היא מלאת אור, נועם, סבלנות, הכלה ושלווה. כל פגישת ליווי הייתה מתחילה משיחות אישיות מחממות את הלב ולא מעט צחוק. היה לנו חיבור מצוין. הדרך המקצועית שלה הייתה כל כך מדויקת ומותאמת גם עבורי. אחרי כל שיחה איתה, הרגשתי את הלב עוד יותר נפתח, הריאות מתמלאות באוויר, הביטחון והמוטיבציה שלי התעצמו בדרך החדשה בה בחרתי. יותר מזה לא יכולתי לבקש. עם כל הכאב, שירי תישאר בליבי ובדרכי המקצועית לעד.
הכרתי את שירי בקורס האוריינטציה למדריכות, ומאז אי אפשר היה שלא להתרשם מהמקצועיות, מהחזון, ומהאכפתיות שהיא הביאה איתה לכל מפגש. היא הייתה אדם נדיר – רגישה, מסורה ובעלת יכולת לראות את האחר באמת. צר לי מאוד על לכתה של שירי. תחסר לכולנו – כחברה, כעמיתה וכמקור השראה לאורך הדרך.
כשהתקבלתי להדריך בתוכנית מש”י באורנים שירי כבר היתה אחת מהמדריכות הפדגוגיות והמרצות בתוכנית. כולן היו נראות לי גדולות וחכמות ממני…. אבל בדיוק לרגע אחד. במפגשי ההדרכה שלנו שירי תמיד הביאה איתה קבלת פנים חמה, שיח בגובה העינים, קסם אישי בכמויות, הומור במשאיות, שיתןף בלי חשבון בחומרי ההדרכה שלה, מתודות לשיעורים, כלי הדרכה ומה לא… עד היום שמורות לי מצגות ששיתפה ברוחב לב.
כשנפגשנו לקראת לימודי בלווינסקי ושאלתי- שירי, אז התקבלתי? היא צחקה…. ואני, שוב הרגשתי את ההקלה כשהרגשתי בפעמים הראשונות שנפגשנו…
תנחומי למשפחה שכל כך אהבה והרבתה לספר עליה, וגם לעולם האקדמיה והחינוך בישראל. החיוך שלה ימשיך ללוות אותי.
שירישקה שלי.
כך קראתי לך.
יפיפייה אמיתית וחייכנית עם השיער הגולש שלעיתים אהבת לקלוע לצמה ארוכה ארוכה.
כמה שהיית יפה חיצונית, היית יפה פי מיליון מבפנים.
אישה ואמא מדהימה, שתמיד שמה את טובת המשפחה לפני הכל. זוכרת כמה הקדשת והשקעת בימי הולדת של הילדים, איך אהבת לאפות ולפנק את כולם. תמיד כיבדת אותנו בכדורי התמרים הטעימים שלך.
אישה וחברה מיוחדת ואהובה על כולם, תמיד עם חיוך על השפתיים ורצון לעזור.
היה בינינו חיבור מיוחד. 11 שנים של חברות, שיתוף, שיחות ארוכות ואוזן קשבת.
הכרנו בשנת 2014 ועבדנו יחד כשש שנים במרכז טיפ טף בחולון. התרגשת בשבילי כשקיבלתי את תפקיד מנהלת המרכז ואפילו זכיתי לבלות איתך עוד כחצי שנה של עבודה משותפת בשנת 2023, כשקראתי לעזרת חברה, מיד הסכמת לחזור ולמלא מקום. ומאז תמיד היית שם בשבילי לתמוך ולענות על כל שאלה שיש לי.
זוכרת את ההדרכות הרבות שעשית בטיפ טף להורים, תמיד ידעת להדריך ברוך וברגישות ולכבד את האדם שעומד מולך.
תרומתך האדירה לתחום הגיל הרך תשאיר חותם לעוד שנים רבות.
המשיכי להפיץ את החיוך והאור שלך גם בעולם הבא.
אומרים שהשם לוקח את הטובים ביותר. את שירישקה, היית הטובה ביותר 💔😢
אוהב אותך לנצח 💔💔💔
לנצח תישארי בליבי 💔
חן רותם
את שירי זכיתי להכיר רק לקצת- במסגרת קורסים שהעברתי במכללת לוינסקי, הכשרת מחנכות. היא ריכזה את הקורסים, ואני הייתי מרצה, אחת מיני רבות, ואפילו לא מאד מוכרת. כשהסתכלתי בתמונת הווטסאפ שלה ראיתי נער בחליפת ג’ודו, והחיבור שלי אליה, כאמא לג’ודוקא בעצמי, היה מיידי. במהלך הזמן (לצערי הקצר מדי) שעבדתי תחתיה- למדתי להכיר בן אדם מקצועי, אכפתי, רגיש ונגיש. שירי תמיד היתה זמינה, תמיד דאגה לתת מענה, ויכולתי להרגיש שאנחנו רואות עין בעין בכל הקשור לאתגרים ולאיכות העשייה המקצועית. תודה לך שירי על מה שהיית ומה שהבאת עמך לתחום הגיל הרך. נכנסת לליבי גם אם הכרנו הכרות שטחית ומרחוק. והנה, למרות זאת- את חסרה לי.
יהיה זכרה של שירי ברוך