זרעי פאצ׳י

שיעור בהתקשרות שלמדתי מהמחנכת של הבנות שלי

“האמא לא משחררת, היא משדרת לילדה חוסר ביטחון בגלל זה היא בוכה”

“הוא צריך להבין שזה לא אחד על אחד פה. בית ומעון זה לא אותו הדבר”

“אחרי שהיא הולכת הילדה נרגעת, הלוואי והיא הייתה רואה גם את זה”

“אני מנסה להגיד לו שיבוא לקחת את הילדה מוקדם אבל אין להם זמן לילדים שלהם”

מוכרים לך המשפטים האלה?

 טפטופי התסכול על ההורים נפוצים בתקופה הזו של השנה- על הזמן שבאים, על הזמן שנשארים, על האופן בו נפרדים, על האופן בו אומרים או לא אומרים בוקר טוב למחנכת, על הציפיות (פה זה לא הבית!)…. כך הולך וגואה האתגר בתקופה זו של תחילת השנה, נוצר מעגל הסתגלות שכזה: כולם מסתגלים לכולם כל הזמן. לפעמים אמירות מהסוג הזה מגיעות אל פתחה של המדריכה ואז אפשר לנהל שיח. לפעמים (מוזמנת לחשוב מה את פוגשת יותר) האמירות נזרקות לאוויר, בציפייה שמישהי (כן את) תתפוס ותעשה עם זה משהו. אולי את תדברי איתם? תגרמי להם להבין? ההורים של היום זה לא מה שהיה. הם צריכים את ההדרכה. לא אנחנו. 

מוכר?

את השיעור החשוב ביותר על הפוטנציאל הטמון במערכת היחסים יוצאת הדופן הזו של מחנכות והורים, במיוחד בתקופת ההסתגלות, קיבלתי מפאצ’י, המחנכת הראשונה של התאומות הבכורות שלי. מעבר להיותה ברזילאית יפיפייה עם חיוך רחב ודיבור מתנגן, מעבר לעברה המקצועי הקודם כאנתרופולוגית באמזונס בברזיל, מעבר למרחב הטובל בירוק שיצרה עבור הילדים,  פאצ’י עבורי הייתה ועודנה דמות משמעותית שליוותה את צעדי הראשונים כאמא במסגרת החינוכית של הבנות שלי. 

איך היא עשתה את זה? 

אני יכולה לספר רבות על אסיפת ההורים המקדימה בה סיפרה לנו על האופן בו מתבוננת ומנסה להבין ילדים (“לכל ילד יש את השיר שלו”), על ימי ההסתגלות המקדימים במהלכם הזמינה אותנו ההורים לשבת בפינות הגן והחצר ולתרום ידיים עובדות למרחבים השונים (אני שקעתי בעמדת הכנת תיקי חלה לקבלת שבת), בזמן שהקטנטנים משוטטים להם, חוקרים את הסביבה החדשה. בולבי קרא לזה “בסיס בטוח”. פאצ’י קראה לזה “טריבו”- שבט. זה גם היה שם הגן. כולנו שבט אחד. מגדלים פה יחד ילדים. 

על כל אלה אולי אספר וארחיב בפעם אחרת. הפעם אני רוצה לשתף על היום ההוא, בתקופה ההיא, של ההסתגלות. על הבוקר בו השארתי שתי פעוטות בנות שנה ושלושה חודשים צורחות בבכי. על הרגע שבו הייתי בלחץ להגיע לעבודה ופאצ’י ממש נאלצה “לקרוע” אותן מהידיים שלי. על התמונה הזו שהלכה איתי יום שלם, בנסיעה להדריך במעונות מרוחקים מטבעון שעה וחצי לכל כיוון. אני, שלמדתי התפתחות הילד וייעוץ לגיל הרך, אני, שיודעת כל כך טוב להרצות על אתגרי ההסתגלות למסגרת החינוכית, שמלווה צוותים על הנושא הזה בדיוק. אני, שסימנתי וי על כל מה שכתוב בספר “פרידות קטנות” (קליין, רוזנפלד קרפט, שוחט, 2008)  על אופן הפרידה הרצוי, אני שהודרכתי על ידי כותבות הספר “פרידות קטנות”,  יכול להיות שאני, בעצם, סנדלרית יחפה?

 ואו כמה אשמה נסעה איתי באוטו לכל מסגרת חינוכית שביקרתי בה באותו היום.

השיעור שלי הגיע בסוף היום, כשהגעתי לאסוף את הבנות שלי אחרי יום שלם של אכילת אשמה בתוך הסנדוויץ הטראגי הזה שהכנתי לעצמי בבוקר. 

נכנסתי לגן. פאצ’י קלטה אותי מיד וניגשה אלי עם החיוך הברזילאי שלה, פותחת זרועות לחיבוק, מזמינה אותי לשבת לרגע לידה בחצר. הבנות ראו אותי, באו לחיבוק והתיישבו לשחק עם תמר המחנכת לא רחוק ממני ומפאצ’י. היא הסתכלה עליי בעיניה הטובות. טיפת שיפוט או ביקורת לא הייתה שם. “כל היום חיכיתי לספר לך” היא אמרה לי. “אחרי שהלכת, לא היה קל. הן המשיכו לבכות. ביקשתי מתמר לעזור לי, שתהיה עם כל הקבוצה ולקחתי את שתיהן יחד לטיול בגינת הירק. הסתכלנו על הצמחים שגדלו, על חרקים קטנים שמסתובבים שם ולאט לאט הן נרגעו. קודם איילה נרגעה ואז מאיה, אחרי שמצאנו חיפושית קטנה”. לקחתי נשימה, מרגישה את מחנק האשמה בגרון. 

היא המשיכה “אני רוצה להגיד לך תודה”.

 לי? על מה תודה?? השארתי פה שתי ילדות צורחות. התחלתי לבכות. היא חייכה והסתכלה עליי במבט העוטף שלה “תודה שנתת לי הזדמנות לבנות את הקשר איתן. תראי, כשהן בוכות וקשה להן, ואני איתן, עוזרת להן להירגע, הן לומדות לסמוך עלי. לתת בי אמון. תודה שאפשרת לי את זה”. 

ככה. פשוט. 

תיאוריית ההתקשרות הלכה למעשה. 

בכיתי עוד קצת (כזו אני…הברזים נפתחים בקלות), התחבקנו עוד פעם והזמנתי את הבנות לבוא הביתה (מיותר לציין שהן לא רצו ללכת?) 

הסיפור הזה, שמלווה אותי עד היום, עורר בי כל כך הרבה מחשבות ושאלות על המרקם העדין, לעתים נפיץ במערכת היחסים הזו בין הורים לנשות חינוך. מחשבות על הפוטנציאל האדיר הגלום שם, אם רק כולנו נצליח להבין את תפקידנו המשותף בגידול הילדים. על הפער הבלתי נתפס בין הפוטנציאל הזה לנוקשות וריחוק שפגשתי כל כך הרבה פעמים בין הצדדים. בימים אלה אני חושבת רבות על כותרת  “החשודה הפוטנציאלית” הניתנת לא אחת למחנכות בתקשורת וברשתות החברתיות. 

אז איך מתחילים לבנות מערכת יחסים של אמון בתקופה הזו?

ומה תפקיד המדריכה בהקשר הזה? האם אנחנו יכולות לנטוע במודרכות שלנו “זרעי פאצ’י ” שכאלה?

זרעים של ההתבוננות? של מסגור מחדש של האתגר? הבנה עמוקה של פוטנציאל ההתקשרות ברגעי קושי?

 האם אפשר לקחת את התקופה הזו, של תחילת השנה, כדי לעורר מודעות לתפקיד הכל כך משמעותי שיכול להיות להן עבור ההורים? עבור עצמן והבטחון המקצועי שלהן? 

כמה שנים אחרי ימי הגן של פאצ’י, זכיתי ללמד בקורסי הכשרה למחנכות-מטפלות בתכנית מש”י בקמה, לימודי החוץ של המכללה האקדמית אורנים. בכל קורס חיכיתי לרגע הזה, שיגיעו משפטי תסכול על ההורים וההתנהלות איתם בתחילת שנה. חיכיתי להזדמנות לספר להן על פאצ’י ועל הפוטנציאל הגלום בהן עצמן. למדתי משיטוטי בעולמות המחקר האנתרופולוגים, שמומלץ לקחת השראה ממקומות, סגנונות ורעיונות אחרים ולהתאימם למציאות שלנו פה. לא “העתק הדבק”. אז סיפרתי להן. לא כדי שיהיו פאצ’י או שיפנטזו על אמהות משתפכות כמוני, אלה כדי להזכיר להן שיש פוטנציאל במערכת היחסים הזו. 

*** תודה גדולה לפאצ’י ולצוות גן טריבו, שהיו בית עבורנו ועבור הבנות שלנו למשך שלוש שנים והדגימו לי הלכה למעשה את מה שלמדתי באוניברסיטה. 

ומה איתכן? איזה שיח אתן מנהלות עם מודרכות שלכן על התפקיד שלהן בתקופה הזו מול הילדים וההורים גם יחד?

האם גם אתן נתקלתן במחנכת שלימדה אתכן “שיעור” על התקשרות? על קשר בית-מסגרת חינוכית?

מוזמנות לשתף!

בספרייה שלנו תמצאו פרטים על הספר “פרידות קטנות” המבוסס על מחקר ייחודי שנעשה בארץ, על תקופת ההסתגלות של תינוקות ופעוטות במעונות יום, כולל הצעות להדרכות הורים וצוותים. 

כאן תמצאו גם מאמר מעניין על קורטיזול (הורמון הסטרס) בתקופת ההסתגלות בקרב פעוטות עם מידע על מה שסייע להם להוריד רמות קורטיזול (הילה גם כתבה על זה פוסט!)

בתמונה: קיץ 2025, שיא ימי מבצע “עם כלביא”. פגישה מרגשת ומפתיעה של איילה בתי (היום בת 14) ופאצ’י במקלט השכונתי. עד היום חיבוק עם פאצ’י זה המרחב הכי מוגן שיש.