“האופן בו אנו חיים כיום מציב בפנינו בעיה עצומה. היא כה עצומה שאנחנו בקושי יכולים לראותה, למרות שהיא ממש מול הפנים שלנו מדי יום.
כולנו חיים חיים יותר מדי גדולים, דחוסים מכף רגל ועד ראש בפעילויות, דחיפויות ומחויבויות שנראות לנו מוחלטות. אין כמעט זמן לקחת נשימה, זמן לחפש אחר המקור של הבעיה…
כתוצאה מכך הילדים שלנו גדלים בעולם בו הכל קורה מהר מדי, הרבה מדי, מוקדם מדי”
מתוך “הורות בפשטות”, קים ג’ון פיין
את הטקסט הזה פגשתי לראשונה בקורס “הורות בפשטות” ( יש דבר כזה פשטות בהורות. מסתבר). המילים הדהדו בי כשחשבתי על המעונות ועל ההדרכה במעונות. הלכתי עם זה תקופה וחשבתי על המחנכות ומה שקורה להן בתוך המציאות היום יומית שעובדות בה. פעולות מתוך דחף אוטומטי נראות תדיר- מחנכות ש”מתקתקות”, מפעילות ילדים, מחלקות הוראות “תכין לי קח, שב פה תביא לי את… לא אל תעשה את זה אני לא מרשה”
ומה איתנו כמדריכות? אך החוויה הזו משפיעה עלינו? במציאות של ארבע שעות הדרכה בחודש למעון? אולי עולה בנו הדחף הזה להגיד, להסביר, לפעול, לשנות להגיד מה אפשר לעשות אחרת, לתת תשובות, להצדיק את שעות הנוכחות שלנו- אם רק תעשי ככה/תביני ככה/תשני מעט את הגישה/התכנון/הסדר של הדברים אם רק…. יהיה לך הרבה יותר קל… לטובתך ולטובת הילדים….
מוכר לכן?
הדבר הזה, הדחף האינסופי לעשייה, יש לו בהחלט גם צדדים חיוביים ומחוללי שינוי. יחד עם זאת, יש כמה וכמה תופעות לוואי בהקשר הדרכתי, הנה כמה מהן-
לחץ להספיק, לעמוד ביעדים, לקבל החלטות כאן ועכשיו, הרגשה שצריך “לספק את הסחורה” (ומה זה בכלל “סחורה” בהדרכה- חשבתן על זה פעם?)
לחץ לזרז הליכים, לקצר לדחוס כל מה שאפשר לארבע שעות בחודש ובסוף לפעמים לצאת בהרגשה שהרגשה של “תפסת מרובה לא תפסת”
צורך “לדלג” על שלבים מתוך הרגשה ש”אין זמן” עבורם. לפעמים השלבים האלה הם- היכרות מקדימה, מיפוי צרכים,שיחת חוזה, תיאום ציפיות…
מוכר?
אז מה עושים?
בשנים האחרונות צצות כפטריות אחר הגשם (שהלוואי וכבר יגיע, אוף כמה חם בנובמבר הזה) הצעות לסדנאות- מיינדפולנס, מדיטציות מסוגים שונים, סאונד הילינג, תנועה מעגלית, קבוצתית סדנאות נשימה, מודעות עצמית, התמקדות ועוד ועוד. חשבתן פעם מאיפה זה מגיע?
נראה שיש בתוכנו גם את החלק הזה שזקוק לעצור, להאט .כן. לעצור ולהאט. לעצור את המרוץ האינסופי ולקחת את צעדינו קצת יותר לאט. ואז כשאנחנו מעזות לרגע לעצור, מגיע גמדה קטנה, לבושה במיטב מחלפות תוצרת הארץ, מרכיבה משקפיים גדולות, אלה עם המסגרת השחורה, החתולית. מתיישבת לנו בחלק האחורי של ראש, בשקע שבין הצוואר לגולגולת, מכווצת גבות ואומרת- מה פתאום לעצור? צריך לעשות! הגמדה הממושקפת הזו, מושכת מתוך תת המודע שלנו סכמה פנימית, עתיקת יומין, תבנית מוכרת שטפטפו לנו מילדות שאומרת לנו “אם אני עוצרת- אז אני לא עובדת!!!”. ככה הן נוהגות לדבר, אותן סכמות פנימיות, בשפה של “אם אז” ועם הרבה סימני קריאה.
ומה אם, רק לרגע אחד, נוכל להסתכל על הסכמה הפנימית הזו קצת אחרת. לצקת לתוך העצירה הזו משמעות חדשה, אפילו מיתוג מחדש אם תרצו.
אם אני עוצרת- אז אני עובדת! ואפילו מדייקת את העבודה שלי! (כן, עם סימני קריאה! כדי שנבעט בעזרתם את הגמדה חזרה למקומה בהיפוקמפוס של זכרונות הילדות).
למה? כי כשאני עוצרת את רצף העשייה ולוקחת זמן להתבוננות, שאילת שאלות, תהייה וארגון המחשבות- אני מצליחה להבין יותר טוב עם מה כולם פה מתמודדים ואולי אפילו למצוא בתוך כל הכאוס קצה חוט ממנו אני יכולה להתחיל. רוית רוזנפלד, המדריכה שלנו משכבר הימים הייתה אומרת לנו- אנחנו המדריכות מחזיקות בשבילן את הלגיטימציה לעצור, לנשום ולחשוב יחד. זה תפקידנו. כי איך בעצם, כמדריכות, נעזור למודרכות שלנו לעצור ולהתבונן על ילדים, אם לא נעצור בעצמנו?
פעם באחד המפגשים של תכנית אוריינטציה למדריכות (מטעם משרד החינוך וג’וינט אשלים), שאלנו, נטע קסיר ואני את המשתתפות- תגידו- מתי אתן לוקחות זמן לעצמכן במהלך יום ההדרכה? לעשות לעצמכן סדר במה שראיתן, לתכנן פגישת הדרכה, לחשוב על ההמשך?
התשובות הדהימו אותנו-“אני הולכת לשירותים עם המחברת”, “אני יושבת רגע באוטו” “אני אומרת שאני צריכה להביא משהו מהאוטו” ” אני עושה את זה בראש שלי במעבר בין הכיתות” “מהר מהר אני כותבת במחברת עד שהמנהלת נכנסת לשיחה שקבענו” ועוד ועוד….
הצורך לעצור, להתבונן ולחשוב קיים. האם אנחנו מכירות בו כצורך מקצועי?
האם “מותר” לומר למודרכות- אני יושבת פה בצד 10 דק כדי לארגן את המחשבות, אגיע עוד מעט?
איזה מסר אנחנו מעבירות להן? כשהמדריכה בכבודה ובעצמה עוצרת להתבוננות, לרפלקציה, לתכנון הצעדים הבאים?
אחד המודלים שאנחנו מאד אוהבות להביא למודעות בכל הזדמנות הוא ה Watch.Wait.Wonder של החוקרות ננסי ג’ כהן, מירק לוג’קסק, ואליזבת’ מויר מאוניברסיטת טורונטו ( פורסם ב 2006, קישור למאמר בספרייה שלנו: https://hamadriha.co.il/relevant-research-articles-and-translated-article-abstracts/)
במקור, מודל זה פותח על ידי החוקרות במטרה לחזק את הקשר הרגשי בין אימהות לתינוקות. במסגרת המחקר, אימהות נתבקשו לשהות עם התינוק/ת שלהן בעת משחק ולהתבונן בפעילותו/ה הספונטנית, לווסת את הדחף להוביל וליזום ולהתמקד בהתבוננות ותגובתיות ליוזמות התינוק/ת. נוסף לכך, החוקרות הזמינו את האימהות לתהות לגבי עולמו/ה הפנימי של התינוק/ת. כך, גם אנחנו, המדריכות, משתדלות לייצר עבור צוותים מרחב להתבוננות בילדים תוך עצירה אקטיבית של הצורך ליזום ולהוביל. כשרגע הקסם קורה ומחנכת עוצרת לפי ה WWW, מתגלה לה עולמם הפנימי של ילדים שונים בקבוצתה ומתחילה תנועה בעולמה הפנימי, תנועה של התרחבות הלב (פתאום הן מגלות כמה רעיונות יש לילדים עצמם ומה מעניין אותם- מניסיון!)
גם אנחנו, ב”מדריכה” עוצרות מדי פעם- מתבוננות על התפתחות המיזם שלנו, על עצמנו, על העבודה המשותפת, מעלות שאלות ותוהות יחד לגבי עולמה הפנימי של כל אחת מאיתנו ועולמן הפנימי של המדריכות שאנחנו פוגשות בשטח. לרוב אין לנו תשובות ברורות, אך אנחנו מרגישות כיצד מרחב העצירה פותח צוהר להתרחבות הלב, רעיונות חדשים והמשך יצירה. כך גם הבלוג הזה- היינו זקוקות לרגע של עצירה והתבוננות אחרי תקופה ממושכת של עשייה, כדי שהבלוג יוכל לשוב ולפעול בספונטאניות…
אם הבלוג הזה דיבר אליך, מדריכה יקרה, נספר לך, ש ‘בתוכנית השנתית למדריכה’ אנחנו עוצרות אחת לחודש ביחד, לקהילה מקצועית לומדת. את חודש נובמבר פתחנו בהתבוננות על תקופת מיפוי ואיתור צרכים דרך מודל ה WWW ביחסי מדריכה-צוות והתמודדות עם תופעת “כיבויי שריפות”. מוזמנת להצטרף אלינו.
בתמונה למעלה- ילדון סקרן ביום הצילומים שלנו לכבוד האתר. איזה מדהים זה, שילדים פשוט יודעים לעצור ולהתבונן בסקרנות על מה שאנחנו עושות?